תיאור
רבי ישראל אבוחצירא, המוכר בכינויו הבבא סאלי ("האבא המתפלל"), הוא אחד הדמויות הנערצות והחשובות ביותר ביהדות מרוקו ובקרב הציבור הדתי והמסורתי בישראל. הוא נודע כבעל מופתים, מקובל אלוקי ומנהיג רוחני ענק.
הנה כמה נקודות מרכזיות על חייו ומורשתו:
1. שורשים ומשפחה
-
לידה: נולד בשנת תר"ן (1889) בעיר ריסאני שבמחוז תאפילאלת, מרוקו.
-
שושלת: נצר למשפחת אבוחצירא המפורסמת, משפחת רבנים ומקובלים. סבו היה רבי יעקב אבוחצירא (ה"אביר יעקב").
-
מנהיגות: כבר בגיל צעיר מונה לראש הישיבה של המשפחה ולאחר מכן לרב המחוז, כשהוא מחליף את אחיו הגדול, רבי דוד, שהוצא להורג על ידי השלטונות הצרפתיים.
2. הקשר לארץ ישראל
הבבא סאלי עלה לישראל מספר פעמים. בשנותיו הראשונות בארץ התגורר בירושלים, אך חזר למרוקו כדי לחזק את הקהילה היהודית שם. בשנת 1964 עלה סופית לישראל והתיישב בעיירה נתיבות. בחירתו בנתיבות נבעה מרצונו לחזק את תושבי הפריפריה והנגב.
3. דמותו הרוחנית
-
צדיק ופרוש: הוא היה ידוע בפרישותו הרבה, בצומות ובתפילות ארוכות. מספרים כי כמעט ולא יצא מביתו, והקדיש את כל זמנו ללימוד תורה ולקבלת קהל.
-
בעל מופתים: אלפי אנשים נהרו לביתו בנתיבות כדי לקבל את ברכתו. הוא התפרסם בברכותיו שהתגשמו, במיוחד דרך "מים שבורכו על ידו" (ערק או מים רגילים) שנחשבו לסגולה לרפואה וישועה.
-
אהבת ישראל: הבבא סאלי קיבל כל אדם בסבר פנים יפות, ללא קשר לרמתו הדתית, והיה כתובת לכל מי שסבל או נזקק לעצה.
4. פטירתו וההילולה
הבבא סאלי נפטר ב-ד' בשבט תשמ"ד (1984) בגיל 94. מדי שנה, בתאריך פטירתו, מתקיימת בנתיבות "הילולת הבבא סאלי". זהו אחד האירועים הדתיים הגדולים בישראל, אליו מגיעים מאות אלפי אנשים כדי להתפלל על קברו ולחגוג את זכרו.
מורשתו כיום
בניו ונכדיו המשיכו את דרכו, כשהבולטים שבהם היו בנו רבי מאיר אבוחצירא (הבבא מאיר) ונכדיו המוכרים היום: רבי אלעזר אבוחצירא (הבבא אלעזר זצ"ל) ורבי דוד חי אבוחצירא מנהריה.
הידעת? דמותו של הבבא סאלי הפכה לסמל של אחדות וגאווה עבור יהדות מרוקו בפרט ועבור כלל הציבור הישראלי בכלל, ותמונתו מעטרת בתים ובתי עסק רבים בישראל כאות לברכה והגנה.
ישנם סיפורים רבים על הבבא סאלי, אך אחד המפורסמים והמרגשים ביותר, שממחיש גם את כוח ברכתו וגם את ענוותו, הוא סיפור הנס עם בקבוק הערק.
הסיפור התרחש באחת הסעודות שערך הצדיק בביתו בנתיבות, בהשתתפות קהל רב.
הנס בבקבוק הערק
באותה סעודה, ישבו עשרות אנשים סביב השולחן. הבבא סאלי, כמנהגו, ביקש למזוג לכל אחד מהנוכחים כוסית קטנה של ערק כדי לומר "לחיים" ולברכם.
המשמש שלו ניגש אליו ולחש לו במבוכה: "רבנו, יש לנו רק בקבוק אחד של ערק, והוא כמעט ריק. הוא בטח לא יספיק לכל כך הרבה אנשים."
הבבא סאלי לא התרגש. הוא ביקש מהמשמש להביא לו את הבקבוק, לקח מפה (או מגבת) וכיסה בה את הבקבוק כך שלא יראו את תכולתו. הוא החזיק את הבקבוק המכוסה והחל למזוג לכוסות של האורחים, אחד אחרי השני.
התוצאה: למרות שהבקבוק היה אמור להתרוקן אחרי כוסות בודדות, הנוזל המשיך לזרום ולזרום. הבבא סאלי מזג לעשרות אנשים, והבקבוק לא נגמר. רק לאחר שכל האורחים קיבלו כוסית ובירכו "לחיים", הבבא סאלי הסיר את הכיסוי – והבקבוק היה ריק לחלוטין.
מה הסיפור מלמד אותנו?
הסיפור הזה הפך לסמל מכמה סיבות:
-
אמונה מעל הטבע: הוא מדגים את המושג "ברכה שרויה בדבר הסמוי מן העין" – האמונה שברכת הצדיק יכולה להביא שפע גם במקום שבו נראה שיש חוסר.
-
הערק כסגולה: מאז, הפך הערק של הבבא סאלי לסמל של ברכה (רבים עד היום מביאים בקבוקי ערק לקברו בנתיבות כדי "לקדש" אותם).
-
דאגה לזולת: הצדיק לא רצה שאיש מהאורחים ירגיש מקופח או יישאר ללא ברכה.
עוד סיפור קצר (החייל במלחמת יום כיפור)
מסופר שבתקופת מלחמת יום כיפור הגיע אליו חייל שביקש ברכה לפני היציאה לחזית. הבבא סאלי נתן לו תפוח ואמר לו: "תשמור על התפוח הזה, ואל תאכל אותו עד שתחזור הביתה". במהלך הקרבות הקשים, הטנק של החייל נפגע וכל חבריו נפצעו או נהרגו, אך הוא נותר ללא פגע. הוא סיפר שכל זמן שהתפוח היה בכיסו, הוא הרגיש מוגן. כשחזר הביתה בשלום, התפוח עדיין היה טרי כאילו נקטף באותו רגע.
